איך למדתי לסלוח לאמי + שברתי מחזור של דורות של התעללות

כשליבי דופק בכבדות מחוץ לחזי, התקרבתי אל בית העץ הישן ההוא שנשבעתי שלעולם לא אראה יותר. תפסתי את הארנק, הודיתי לנהג אובר ויצאתי אל שביל הגישה. שביל הגישה עליו למדתי לרכוב על האופניים הראשונים שלי. האופניים מאוד אליהם רצתי אחרי יום הלימודים באביב אחד, לא משנה שראש הנחושת משתלשל מהכידון. הייתי בן 5 והייתי חסר פחד, תפסתי את הנחש ההוא והלכתי בביטחון לכר הדשא והשלכתי אותו. מאחוריי, לאימתה, עמדה אמי בפתח. היא צרחה.

זו בדיוק הדלת אליה מעדתי עכשיו. באמת התכוונתי לעשות את זה. התכוונתי לדפוק על דלת הבית שהחזיקה את הסיוטים שלי כלפי האישה שביצעה אותם. אמא שלי. לא ראיתי או דיברתי עם אמא שלי שלוש שנים. או שזה היה ארבע? איבדתי ספירה.

אישה דלי טלה גבר

נהגתי לומר שאם אתה יכול להתרחק מאמא שלך, אתה יכול להתרחק מכל אחד.

גדלתי במה שיכולתי לכנות בנימוס בית אומלל, אבל במציאות זה הרגיש יותר כמו חדר עינויים. היו התעללויות רבות - בעיקר פסיכולוגיות - כאשר כל אדם יחיד שחי שם שוקל להתאבד בשלב זה או אחר. ככה זה היה אומלל. המציאות שלך עוותה, והיה לך מזל שיצאת בחיים. אלה היו תקופות חשוכות, והם הדהדו לאורך כל חיי עד לנקודה זו.

לא יכולתי לספר לך איך מצאתי את עצמי על מפתן הבית שרדף אותי. כל מה שאני יכול לומר הוא שסבלתי מלב שבור. שכח מזה. ליבי נמחק. החבר הכי טוב שלי, ריידר, נפגע זה עתה משתי מכוניות כשצעד לאורך הכביש המהיר צפונית ללוס אנג'לס. הוא מת. הייתי הרוס.

סיפרתי לה על חבר שלי שמת. היא נישקה את הקעקוע שקיבלתי לכבודו, שהרגיש מוזר וחילול השם.

משהו קורה כשאנחנו חווים אובדן כזה. הצער קורע אותנו או מכבה אותנו לחלוטין. הייתי לרווחה, פתוחה לרווחה. כל כך פתוח שהתעוררתי בוקר אחד בזמן שביקרתי את החבר החדש שלי באטלנטה והחלטתי לקפוץ לרכב ולבקר את אמי המנוכרת.

אז הנה, עמדתי לדפוק על דלת האישה שנשבעתי שאתרחק מכל חיי. האישה שהרסה אותי, גזלה ממני שמחה, שלווה, אהבה, ביטחון, בריאותי ומערכות היחסים שלי במשך שנים רבות. היא אמרה לי שיש לי נשמה אפלה כשהייתי בת 10. היא הרסה אותי. היא הרסה את כולנו. או כך לפחות חשבתי.

היא פתחה את הדלת וצרחה. היא לא האמינה למראה עיניה. היא משכה אותי לחיבוק ונבלעתי בריח הסיגריות שלה. רציתי להקיא. התיישבנו על הספה שם אמרה לי פעם שהדיכאון של אבי הוא אשמתי, אותה ספה שבה היא צחקה עליי שלבש יותר מדי אייליינר ואמרה לי שאני נראית כמו זונה. התיישבנו והיא שאלה למה אני שם.

הטיפתי את החשיבות שבכוח הסליחה ובכל זאת החזקתי כל כך הרבה כעס בעצמי. לבשתי את זה כמו תג של כבוד.

6 בינואר גלגל המזלות

סיפרתי לה על חבר שלי שמת. היא נישקה את הקעקוע שקיבלתי לכבודו, שהרגיש מוזר וחילול השם. הקעקוע היה פצע טרי שסימן את ידידותי המקודשת, והיא הרעילה אותו בשפתיה. זה מעולם לא יעבוד. עדיין כעסתי עמוקות. מלמלתי משהו על הצורך להיות איפשהו ועזבתי.

זה נמשך עוד כשנה. הייתי פותח את הדלת, מציץ את ראשי ואז ממריא בריצה. רק כשהתחלתי לעבוד בעבודת נשמה עמוקה, הבנתי תבנית: משכתי לחיי נשים עוינות ופוגעניות כדרך שאעבוד את הבעיות שלי איתה.

מדוע לעבור את הכאב ואת ההתרגשות של חברות כושלת עם נשים שלוחצות על כפתורי כשאני יכול פשוט ללכת להדק ה- OG בעצמה? ידעתי שלסלוח לאמי היה הצעד הגדול ביותר לריפוי חיי. הטיפתי את החשיבות שבכוח הסליחה ובכל זאת החזקתי כל כך הרבה כעס בעצמי. לבשתי את זה כמו תג של כבוד. הייתי הילדה שעברה התעללות מצד אמה. התגברתי על ילדות איומה ויצאתי בסדר מהצד השני שלה. זו הייתה הזהות שלי.

עלה על דעתי לילה אחד באוקטובר האחרון שאמי הייתה כמו שהיא לא כי היא רוצה להיות. היא הייתה אומללה מאז שהזכרתי. אם הכעס שלי, הכאב שלי ודפוסי ההתנהגות הלא בריאים שלי היו תוצאה של גידולי, אז הייתי צריך להכיר בכך שאולי גם אמי הייתה תוצר של ילדותה שלה. פירוש הדבר שהיא כנראה הייתה קורבן להתעללות.

אז שוב הרמתי טלפון והתקשרתי אליה. אמרתי לה שאני צריך שהיא תיפתח אלי לגבי ילדותה ועל מה שעברה. בהתחלה היא הייתה עמידה, אבל הסברתי שזה הכרחי לריפוי שלי. הייתי צריך לדעת שלא עובר התעללות כי היא שונאת אותי. הייתי צריך לדעת שזה לא בגלל שהיא לא אוהבת אותי.

במשך כשעתיים אמא שלי חלקה את סיפור ההישרדות שלה, והבנתי שהיא הרבה יותר מסתם אמא שלי. היא הייתה בן אנוש שהיה פעם ילד מוזנח והתעלל בעצמה. ליבי שהיה פעם כל כך קשוח אליה התרכך פתאום והתמלא באהבה וחמלה. ראיתי באמי את הילד הפצוע שעדיין חי בתוכה. זה מי שאני מדמיין שאני מדבר איתו עכשיו כשאנחנו מתראים או מדברים. אני לא מדמיין את האישה שהעבירה אותי בגיהינום. זה ריפא את מערכת היחסים שלנו וזה ריפא אותי.

אני באופן אישי מאמין שאנחנו בוחרים במשפחות שלנו לפני שנשמתנו מתגלמת. אנו בוחרים את האנשים שישקפו את הלקחים אותם אנו מקווים ללמוד הפעם.

יש עוד דרך ארוכה בשביל אמי ואותי. יש לנו עדיין נקודות כאב לנפות, וזה לא לעתים קרובות יפה, אבל מה שקורה בצד השני הוא ריפוי. לא רק ריפוי עבורי ועבורה אלא עבור כל משפחתנו. מעגל ההתעללות נשבר.

נהגתי לומר שאם אתה יכול להתרחק מאמא שלך, אתה יכול להתרחק מכל אחד. זה היה הקו הקטן שלי בו השתמשתי כשסיימתי חברות ויחסים רומנטיים. עכשיו אני אומר שאם אתה יכול לסלוח לאמא שלך, אתה באמת יכול לסלוח לכל אחד.

ללא הילדות הקשה שעברתי, לא הייתי האישה הרעבה, האמפתית והחזקה שאני היום. יש לי לה להודות על כך. אם היא הייתה אמא ​​טובה אולי מעולם לא חשבתי לעשות את העבודה הרוחנית שאני כל כך מחויבת לעשות מדי יום. היא הייתה המתעללת שלי אבל גם המורה הגדולה ביותר שלי, ועל כך נפשי אסירת תודה.

אני רחוק חודשים להתחתן עם האיש שביקרתי באטלנטה באותו יום שדפקתי על דלת אמי. אני מרגישה שאמהות ממש מעבר לפינה בשבילי. אני יודע בדיוק את סוג האמא שאהיה: האמא שמעולם לא הייתה לי אבל תמיד הייתה מגיעה לה וגם האמא שאמא שלי הייתה ראויה לה. הריפוי יגיע למעגל מלא. זו התקווה והתפילה שלי.

אני באופן אישי מאמין שאנחנו בוחרים במשפחות שלנו לפני שנשמתנו מתגלמת. אנו בוחרים את האנשים שישקפו את הלקחים אותם אנו מקווים ללמוד הפעם. מערכות יחסים אלה הן קרמתיות, אך אין זה אומר שהן נטועות בחושך. אני מתאר לעצמי שבוודאי היה כואב לנפש אמי להסכים להעביר את ילדיה לילדות כזו.

אוקטובר 25 מזלות

כשאנשים נכנסים לחיינו והם מתעללים בנו ומזניחים אותנו, תמיד יש ללמוד שיעור רוחני. כשאנחנו מתחייבים לראות את השיעורים, הכאב מתמוסס, גם כשהזיכרונות נשארים. אני לא מתחרט על הילדות שהייתה לי כי זה הפך אותי למי שאני היום. סלחתי לאמי וזה שחרר אותי וזה מה שאנחנו כאן לעשות: לשחרר את עצמנו וזה את זה.

רוצה שהתשוקה שלך לבריאות תשנה את העולם? הפוך למאמן תזונה פונקציונלי! הירשם עוד היום להצטרף לשעות המשרד החיות הקרובות שלנו.

שתף עם החברים שלך: